בהמשך לפרשנון אני אצרף משהו שכתבתי פעם על נזירות שממש קשור לדעתי לנושא (יכול להיות שהוא הופיע פה מתשיהו):

"וְזֹאת תּוֹרַת, הַנָּזִיר:  בְּיוֹם, מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ, יָבִיא אֹתוֹ, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:  וְהִקְרִיב אֶת-קָרְבָּנוֹ לַיהוָה כֶּבֶשׂ בֶּן-שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד, לְעֹלָה, וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת-שְׁנָתָהּ תְּמִימָה, לְחַטָּאת; וְאַיִל-אֶחָד תָּמִים, לִשְׁלָמִים:"
על נזיר להביא בתום ימי נזירותו קורבן חטאת, כאן נשאלת השאלה:
"מדוע נזיר, לכאורה בן אדם שבדרגה רוחנית של הכהן הגדול (בשונה מכהן רגיל ומשאר העולם לנזיר ולכהן הגדול אסור להיטמא גם לשבעת קרוביהם) צריך להביא קרבן חטאת (כלומר הוא חטא), על התקופה המצוינת הזו?

התשובה שעליה גדלתי היא: "הנזיר לא נהנה במוצהר ממשהו שד' נתן לו לכן הוא צריך להביא קרבן."
שימו לב: אם אדם רגיל לא שותה יין או לא מסתפר הוא לא חייב להביא קרבן, הבעיה מתחילה כשהוא מכריז על זה, כשזה נהיה רשמי.

פרשת ויקרא // החשיבות המטורפת ההצהרתיות 

...וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי יְהוָה חַטָּאת הִוא: וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא...

בתוך כל החלקים הלא נעימים של הקרבנות – שחיטה כאן, מליקה שם וכו', בלט לי המקטע הזה – אחרי שמוקטר קרבן עולה ויורד יש מן הכרה של התורה: "חטאת היא" ורק אחר כך הכהן מכפר על החטא שעשה. המסר שאני בוחר ללמוד מכאן הוא שבכפרה בפרט ובמעשים בכלל, לא משנה מה עושים ומה המניע למעשה, חשובה ההכרה הרשמית (לצורך העניין "חטאת היא").  
שבת שלום!